Sous la clarté éblouissante d’une aube automnale, je t’ai vu faire tes valises et partir, balbutiant un adieu inaudible.

Soudain, tu n’étais plus là. Je pris peur du vide que tu m’imposais et de mes lendemains ponctués de cauchemars qui ne tarderaient pas à ressurgir.

L’été tirait à sa fin. Vint l’automne suivi de ses éblouissants pas de velours. Je t’ai ressuscité dans la fièvre du mois de septembre et t’ai remodelé avec mes doigts de peintre et ma sensibilité de poète.

Nimbée de mystère, notre rencontre s’annonçait par le biais d’un étrange mouchoir portant tes initiales, que je découvris à mes pieds, jonchant le sol.

Le rêve et sa prophétie signaient ton arrivée.

Mais le rêve s’est brisé et la vie aux alentours perpétue sa course infernale. Autant de blessures qui refusent de guérir que les vents doux et parfumés de l’automne estompent. Combien impérieuses elles sont dans la résurrection de ma légende immortelle.

Qu’il fait bon revivre l’instant magique avant que le souffle hivernal parsemé de creux et de regrets, ne me piétine.

Chaque bruissement de feuilles sèches, chaque bourrasque matinale embaumée d’huile sainte, chaque parfum de fleurs sauvages, et même l’odeur acidulée de l’herbe que je foule sous les flammes incandescentes du couchant automnal, tu réapparais dans toute ta splendeur – Fantôme maudit bien-aimé et maléfique, durant ces quelques minutes de pâle nostalgie, là où ni toi ni moi n’avons d’âge. Âmes errantes entre la fournaise de l’été et les flammèches blafardes de l’automne.

Tu es le prince charmant, conquéreur d’une Cendrillon désuète. Pourtant le rêve se matérialise, ne serait-ce que pour m’engloutir dans un brouillard trompeur.

Je suis la rose qui s’ouvre silencieusement avant de courber la tête en humilité. Et toi, mon oiseau bleu qui déserte sa branche vers un horizon sans fin, sans but, ni destin.

Je demeure fidèle à notre rencontre annuelle, tout en m’accrochant à ces parcelles de bonheur qui m’envahissent comme un assaut ininterrompu des vagues de l’océan.

Chaque automne, je te souris tout en polissant les chandeliers de Roch Hachana.

Thérèse Zrihen-Dvir

עקבות של אהבת

מאת

טרז זריהן דביר

באור בוהק של שחר סתווי, ראיתי אותך אורז ועוזב, מגמגם לעברי שלום הססני.

פתאום לא היית שם. חששתי מהחלל שהשארת בי ומהמחר והסיוטים שבמהרה ישובו אליי.

זה היה בשלהי הקיץ עם צעדי קטיפה של נצנוצי סתיו.

החייתי אותך בלהיטותו של ספטמבר ועיצבתי אותך מחדש באצבעותיי של ציירת וברגישותי של משוררת. אפופה מסתורין, פגישתנו נקבעה מראש בידי מטפחת מוזרה הנושאת את ראשי התיבות שלך, שמצאתי זרועה לרגלי על האדמה. ואז החלום ונבואתו בישרו לי ​​על בואך. אך, החלום התנפץ לרסיסים והחיים סביב המשיכו בגלגולם המסחרר. כל כך הרבה פצעים שמסרבים להגליד, דהויים הן בידי רוחות רכות וריחניות של הסתיו. אך הן אלופות בריענון אגדתי הנצחית.

כמה טוב לחיות מחדש את הרגע הקסום לפני שסחף החורף מנוקד בחללים ובחרטות ירמוס אותי.

כל רשרוש של עלים יבשים, כל משב של שחר בניחוח שמן מקודש, כל בושם של פרחי בר, ​​ואפילו ריחו החמצמץ של הדשא עליו דורכת אני תחת זרקורי השקיעה הבוערת של דמדומי סתיו, אתה שוב מופיע בכל פאר והדר. רוח רפאים, אהובה, נתעבת והרסנית, בדקות ספורות של נוסטלגיה תפלה. דקות בהן אין לי ולך גיל. משוטטים אנו בין גחלת הקיץ ושלהבת רפויה של הסתיו.

הנך הנסיך המצודד והכובש לסינדרלה שחלף זמנה.

והחלום מתגבש ולו רק כדי להטביע אותי בערפל מתעתע.

אני הוורד שנפתח חרישי לפני שירכין את ראשו בענווה.

ואתה הציפור הכחולה שעוזבת את הענף לעבר אופק אינסופי, ללא מטרה או גורל.

נאמנה אני למפגש השנתי. עוד נצמדת אני לאותם קטעי אושר ששוטפים אותי כמו מתקפה רצופה של גלי הים.

בכל סתיו,  מחייכת אני אליך ומלטשת בו-זמנית פמוטי ראש השנה.